"קורא אהוב, בשורות הכתובות האלה תמצא ביטוי של הסבל והצרות, שאנו הילדים האומללים ביותר מכל העולם עברנו, בתקופת ה'חיים' שלהם בגיהינום עלי-אדמות ששמו בירקנאו-אושוויץ [...] מטרת כתיבתי היא, שלפחות מינימום מהמציאות יגיע לעולם, ואז אתה, עולם, תיקח נקמה [...] אני חי כאן [...] עם התקווה, שאולי כתבי יגיעו אליך [...] עליך לפנות לקרובים שלי [...] לקחת מהם [...] תמונה שלי עם אשתי [...ו]לתת אותן שם עם כל הכתבים המודפסים. שלפחות העיניים שיסתכלו עליהן, ישחררו דמעה [...] זו תהיה בשבילי הנחמה [...לאחר ש]משפחתי [...] נעלמו כבר בלי דמעה מהעולם"

במילים אלו פותח זלמן גרדובסקי את אחת מהקדמותיו לרשימות שכתב בעת עבודתו בזונדרקומנדו, במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

גרדובסקי נולד בשנת 1910 בסובאלקי שבפולין, למד בישיבה המקומית ועבד כפקיד ממשלתי. הוא היה חבר תנועת בית"ר ושאף לעלות לארץ ישראל, אך המלחמה קטעה את תוכניותיו. ב- 8.12.1942 הגיע בטרנספורט לאושוויץ-בירקנאו, ולאחר יומיים נבחר לעבוד בזונדרקומנדו – פלוגת האסירים שתפקידה היה הכנסת האסירים לתאי הגזים ושריפת הגופות. גרדובסקי עבד שם כשנתיים.
במהלך העבודה בלב הגיהינום התארגנה מחתרת בפלוגתו, וב-7.10.1944 פרצה במרד מזוין ופוצצה את אחד הקרמטוריומים. גרדובסקי היה ממנהיגי המרד, וכרוב המורדים נהרג במהלכו.

לבד מהלחימה עסקה המחתרת בכתיבת רשימות חשאיות, וגרדובסקי היה אחד הכותבים. כתביו נכתבו ביידיש והוטמנו בכמה מקומות באזור הקרמטוריומים; שניים מהם נמצאו, אולם רק אחד פורסם. בספר שלפנינו מוגשים כל כתביו שנמצאו, בתרגום חדש, ובכך מתמלאת משאלתו האחרונה.

בשפתו הלירית משתף גרדובסקי את הקורא בתמונות מעולמו הבלתי-נתפס, הכוללות תיאור מפורט של הטיפול בגופות, ומביא אותו למינימום הבנה של חברי הזונדרקומנדו.

הספר מלווה במאמרים אחדים: מבוא לתרגום ואחרית-דבר (קריאה הגותית ביומן) – מאת המתרגם והעורך אביחי צור; רקע היסטורי – מאת ד"ר גדעון גרייף; מבוא מאת מוצא הכתבים – חיים וולנרמן; וזיכרונות מאת גיסו של גרדובסקי – דוד ספרד.

אביחי צור, למד בישיבות שונות, בעל תואר מוסמך של האוניברסיטה העברית במחשבת ישראל, וכותב הגות ומחקר בהשראת תורת החסידות ותיאוריות ביקורתיות בנושאי שאלות תיאולוגיות ותיאורטיות העולות מסוגיית השואה.